יום שני, 26 באוגוסט 2013

43 and counting...

43 שנים אני פה ,
מעניין שלא סופרים את 9 החודשים שקדמו לזה, שהם בעלי השפעה חזקה על חיינו. אבל אם ככה אז היה צריך לספור גם גלגולים קודמים וקיומים בממדים מקבילים.. וזה כבר בלגן, אז בואו נאסף רגע לסיכום השנה הזאת, כמיטב המסורת שהתחלתי בשנה שעברה.
בשנה האחרונה סופסוף הפנמתי שאין לי במה להיאחז בכל הקשור להגדרות של עצמי."אני ככה.. ואני ככה..". אפילו טעיתי לכנותן "מודעות עצמית". עד לא מזמן דווקא חשבתי שיש לי סיבות טובות להיאחז בהגדרות.
אחת - אחרי כל כך הרבה זמן שאני חיה עם עצמי, אני בטח מכירה את עצמי מספיק טוב כדי להגדיר את עצמי, נכון?
שתיים - הילדים שלי. אם אדע מי אני אוכל וודאי לספק להם מורשת, עקרונות, הגדרות..? איך אמרה לי חברה טובה השבוע - ילדים הם "לאומנים שמרנים". נכון. מסגרת צריך. אבל הדבר העיקרי שיש לי לתת, או להיות, זה מודל. או במילים אחרות - להיות מי שאני. באמת. וזה מביא אותי לשלוש - אם לא אגדיר את עצמי איך אוכל לדעת מה אני רוצה לשנות בעצמי? טריקי.. לקח לי שנים לתפוס איך אני עובדת על עצמי לפעמים עם העניין של להיות מודעת לעצמי רק כדי להמשיך להרגיש-עוד-לא.. / או להיות כמעט.. בדרך ל.. (יפה/מצליחה/אמא טובה/יצירתית/מקורית..יו ניים איט). עוד קצת אשתנה ואז.
מסתבר שגיל 43 זה זמן טוב להיות כבר. עכשיו. כבר עכשיו - מה? מי?
 ניסיונות להגדיר את עצמי נשמעים ככה:
אני רגישה. לפעמים עד כדי קהות. המחושים/חיישנים שלי מתכווצים ונסגרים כשהם מאד מוצפים באינפורמציה. ולפעמים הם פשוט מתכנסים פנימה כי יש להם מה לעשות שם, בפנים. לחוש אותי. ויש לי אנרגיה בשביל עוד כמה וכמה דברים בעולם חוץ מעצמי- אבל לא בשביל הכל. אז אני מסננת. חיה בבועה, שבתוכה אני רגישה.
שאני עדינה ומתחשבת עד שאני ברורה וחותכת. שאני לרוב מבינה ורואה את האחר ומכילה ויחד עם זה לפעמים אני מגלה פרטים  חדשים בתמונה הגדולה, ומבינה כמה בכל זאת הייתי צרת ראייה  ומרוכזת בעצמי.
שאני לפעמים, יותר ויותר, מסבירה את עצמי מצוין יחד עם זה שאחת מחוויות העולם המרכזיות שלי הייתה להיות -לא -מובנת. שאני מופנמת ויחד עם זה כשאני משתפת זה עד העצם, כי משהו אחר אין לי.
שאני עובדת בחריצות והתמדה בתוך עצמי ומחוץ לי, ויחד עם זה אני משתדלת להרפות ולנוח תוך כדי תנועה, ולשחרר את מה שכבד לי, כי חופשה מאורגנת, בעיקר מעצמי, אינה נראית באופק.
שאני חזקה ואמיצה ממש, המון. ולא פחות מזה נוטה להיות חרדה ומבוהלת. וכבר יש לי כלים ואפשרות פנימית לבחור.
שאני הכי צריכה ואוהבת תנועה ושינוי ולבטא את עצמי בטוטאליות ולהתפתח, ויחד עם זה אני בפחד אימים כשזה קורה, ואני הכי פוחדת ממה שהכי רציתי, והדבר שהכי עוזר לי עם הפחד הזה, זה להעז ולקבוע עובדות בשטח ולפחד אחר כך, תוך כדי תנועה. מה שנקרא "לקפוץ למים". כל פעם מחדש.
שמה שאני חושבת שחושבים עלי כל כך הכביד על דרכי גם כשחשבתי שזה כבר לא מזיז לי. ויחד עם זה אני עושה ממש מה שמתאים לי, ועושה את זה בדרך שלי.
שלמדתי כל כך הרבה גישות ותיאוריות ועם זאת הכי משמעותית עבורי הלמידה מתוך חוויה, וההתנסחות המקורית-האישית שלי ושל מי שמולי, והן הראשונות בתור כשאני מנחה , מטפלת או מלמדת.
שמסגרת עושה לי טוב כל עוד היא חיה, נושמת, גמישה, משתנה ומתחלפת בעיתוי המתאים.
 שמי שאני הכי אוהבת ומשמעותי לי זה מי שאני הכי צריכה לשחרר כדי לגדול.
"את מלאה קונפליקטים" אמרה לי מאבחנת-נומרולוגית מצוינת לפני זמן מה.  ואני לרגע התכווצתי וניסיתי לפתור את זה (כלומר את עצמי) ואז נזכרתי שכבר הרבה שנים אני חיה ולומדת גישות של "גם וגם". כי בשדה של תחושות הגוף יש קיום לאפשרויות מקבילות שנדמות למוח מנוגדות, וכשמתרגמים תחושות לצירופי מילים - הפרדוקס הוא זה שמרחיב את האפשרויות ומצמיח הלאה. ובמציאות שמעבר לאמונות המגבילות יש מקום להיות גם וגם. ואולי זה לא כזה חדש, אם חושבים על המהות של ין ויאנג. אז כשאני לא מנסה להגדיר את עצמי ככזאת או אחרת, אני יכולה לחוות את מה שאני מכנה - לחיות בנוכחות רחבה. שיש בה מקום לכל מה שיש, והשינוי ,המחזורי לעתים, זה הדבר הכי קבוע בה.
כבר היה  שלב בחיי שחשבתי שהכול, או הרוב, או לפחות המסגרת של חיי, כבר מוחלטת וידועה וקבועה ובתוך זה תהיה מכסימום "התפתחות". וזה היה מרגיע וגם מטריד. אז מסתבר שכשאני חיה , נושמת, יוצרת ומלמדת להקשיב פנימה, לזהות תנועה , לחיות אמת פנימית ולאפשר שינוי טבעי... אז אני יכולה כנראה לצפות ל... תנועה.. וגמישות.. ושינוי... . טבעי.
 ודברים משתנים.  וכשנותנים להם להיות זה מרתק ומסקרן ומפתיע. וכן, כמובן, גם מפחיד.
ובתקופה האחרונה משהו נפתח.
שמחה והנאה פשוטה חזרו להן,
והכי הכי מרגיע שאני כבר מבינה - משעמם לא יהיה פה..
* אפשר ליצור-תנועה-אמיתית-בחיים.  בוא/י.  www.focusingmove.co.ilwww.focusingmove.co.il