לפני 3 ימים הייתי במופע של תיאטרון פלייבק (אינדיגו, אגב. הם מצוינים!) הנושא היה עצמאות.
המילה המשומשת, או בעלת הקונוטציות המסוימות, המקובעות, קיבלה משמעויות חדשות דרך הסיפורים של האנשים השונים, שקיבלו חיים על הבמה.
עצמאות מחלקים פנימיים שכובלים אותנו, עצמאות מחרדות ופחדים, קושי לשחרר - גם בגוף, אחריות, ועוד.
לא השתתפתי או חלקתי את סיפורי העצמאות שלי. ביני לביני עוד לא פיצחתי את העוצמה של במה, של מחזה, של לראות את הבפנים שלי משוחק קבל עם וקהל, מפורש וניראה ונאמר בקול. חזק לי מדי, מודה. ואולי לא על כל המשוכות צריך להתגבר בחיים האלה. נהניתי להיות נוכחת ושותפה והתפעלתי מהכשרונות וכושר האילתור והתובנה של שחקני הפליייבק.
והבנתי היום שבשבילי הדיבור דרך התחושה המורגשת נתן סוג של חופש שלא הכרתי לפני. דווקא בזכות הדיוק.
אם פעם הייתי מתפתלת דרך אלף מילים כדי להסביר הלך רוח או כוונה, אני מוצאת היום שכשאני מדברת את התחושה המורגשת משהו שם יוצא ברור. גם עבורי, וגם עבור הקורא/ת. מהדהד איפשהו בפנים.
אז יש לי היום עצמאות וחופש , בדיבור ועוד יותר בכתיבה, בביטוי עצמי בהיר וקולע להרגשה שלי.הבנתי את זה כי יצא שאתמול, בתפר שבין יום הזיכרון ויום העצמאות, העליתי בכמה רגעים פוסט בנושא שהדהד בי מזמן, ונגע בהרבה אנשים, וקבל הרבה הדים ותגובות שפגשו אותי ונגעו בי.זה החופש שלי להתגלות, צעד אחר צעד. והפוסט - הנה הוא כאן:
" באנגלית יש care ויש worry.
בעברית רק אחת - דאגה. כאילו כשדואגים למישהו זה חייב לבוא עם חשש שיקרה לו משהו, עם פחד שהוא ייפגע, לא יצליח, ימות?התחושה המורגשת כשדואגים לי כזה (worry) היא של כבלים, מעצור. משהו מחליש שמפריע לפרוש כנפיים, שמשדר שמשהו פה "לא מספיק". אני? העולם?... לא מספיק בטוח? חזק? שופע?
לעומת זאת care ישר עושה לי נעים בלב. בעברית זה מתחבר לי לטיפוח, לתשומת לב,
להשקעה של אנרגיה אוהבת. נעים.
כבר מזמן שמתי לב להבדל בין הדאגות האלה, ויצא שנזכרתי בזה ביום השואה, ושוב היום (יום הזיכרון), ושאלתי את עצמי - למה?
אולי כי הזכרונות יכולים לקחת נמוך ושואב כמו הדאגות, וכי יחד עם שלל מיתרי הרגשות שמתנגנים יש בי חלק עדין אבל יותר ויותר בטוח, שרוצה שישמעו אותו, שמאמין ומקבל כח מטיפוח החיים, טיפוח אמיתי מהלב, care כזה אמיתי.
כבר מזמן שמתי לב להבדל בין הדאגות האלה, ויצא שנזכרתי בזה ביום השואה, ושוב היום (יום הזיכרון), ושאלתי את עצמי - למה?
אולי כי הזכרונות יכולים לקחת נמוך ושואב כמו הדאגות, וכי יחד עם שלל מיתרי הרגשות שמתנגנים יש בי חלק עדין אבל יותר ויותר בטוח, שרוצה שישמעו אותו, שמאמין ומקבל כח מטיפוח החיים, טיפוח אמיתי מהלב, care כזה אמיתי.
ואחרי הצפירה היום , עם המון אנשים ברחוב, רציתי כל כך שתהיה עבודה הכי עמוקה והכי רחבה על האמונות של כולנו, כדי ליצור פה גן עדן של שלום עלי אדמות. ולא, זה לא נשמע לי תמים. זה רק לכוון את האנרגיה שלנו, של כולנו, לכיוון הנכון. לבטוח בחיים שיש מספיק מהכל לכולנו.
ליצור עולם שבטוח לחיות בו. ולקבל שאין לנו שליטה על הכל, אבל כניראה יש בנו כוחות מספיקים כדי לשחרר שליטה. זה מרגיש לי כמו כח עצום. כמו דאגה אמיתית ובריאה לשלומנו, לשלום ילדינו, לשלום העולם.
care במקום worry, כמו להטעין במקום לשאוב, זה רק לשים לב לכיוון. זה הכל"
